עמרם נ' אמפול דלקים בע"מ

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת אילונה אריאלי) שניתן ביום 13/1/2013 בת"א 3491-01-08, בתביעה כספית אותה הגישה המשיבה נגד המערערת בגין הפרה יסודית של הסכם שכירות בין הצדדים.

פסק דיננו זה ניתן על דרך הפשרה, עפ"י סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, כפי הסכמת הצדדים בישיבת יום 24/2/2014.

כב' סגן הנשיא, השופט בנימין ארבל:

תמצית הרקע העובדתי

1.המערערת הינה חוכרת רשומה של נכס מקרקעין בפארק תעשיות גולני-גליל תחתון (להלן: "הנכס").

2.המשיבה, חברה בע"מ העוסקת, בין היתר, בהקמה ובהפעלה של תחנות דלק. בעליה ומנהלה של המשיבה הינו קרוב משפחה של המערערת.

3.ביולי 2007, לאחר משא ומתן ארוך, נכרת בין הצדדים הסכם שכירות במסגרתו הושכרו למשיבה, לתקופה של 12 שנים עם אופציה להארכה, שני חלקים מן הנכס. האחד, חלק ממבנה הבנוי בנכס – להפעלת סופר מרקט. החלק האחר הינו מגרש – המהווה חלק מן הנכס, אשר נועד להקמה והפעלה של תחנת דלק, על בסיס תחנת תדלוק לשירות עצמי בסולר שכבר הייתה קיימת (להלן: "ההסכם"). תכנית בניה של תחנת הדלק המתוכננת צורפה כנספח להסכם.

להסכם זה קדם הסכם שכירות משנת 2002, מכוחו קיבלה המשיבה, בידיעתה והסכמתה של המערערת, אישורים ורישיונות להפעלת סופר מרקט ותחנת דלק זמנית לסולר, ובמהלכו פעלה להשיג אישורים לצורך הקמת והפעלת תחנת דלק קבועה.

4.בתביעה שהגישה המשיבה נגד המערערת נטען, כי המערערת הפרה את ההסכם הפרה יסודית בכך שסירבה, בחוסר תום לב, לחתום חתימת בעלים על תכנית מפורטת ועל בקשה להיתר בנייה להקמת תחנת דלק על פי ההסכם. המערערת אף הגישה התנגדות לתכנית התחנה שהוגשה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה - התנגדות אשר נתקבלה - ובכך מנעה את קיום ההסכם.

5.המערערת מצידה טענה כי דווקא המשיבה היא שהפרה את ההסכם ונהגה בחוסר תום לב, והסבירה כי היא סירבה באופן עקרוני לחתום על הבקשה להיתר בניה משום שלטענתה היא חורגת מן ההסכם, ובכוונת המשיבה להשתלט בדרך זו על הנכס של המערערת. בפרט, נטען שהמעברים והנתיבים המסומנים בבקשה להיתר ושטח התחנה המתוכנן - אינם תואמים את ההסכם ואת הנספח להסכם.

6.התביעה הוגשה בתחילה כתביעה לאכיפת ההסכם. ברם היא תוקנה לתביעה לסעד כספי, לאחר שהתברר למשיבה כי עקב חלוף הזמן, נוכח סירובה של המערערת לחתום חתימת בעלים על התוכנית ועל הבקשה להיתר בניה, פג תוקפם של האישורים הנלווים שהיא הוציאה מבעוד מועד, על מנת להחיש בבוא העת את קבלת היתר הבניה.

7. הסעד אותו תבעה המשיבה היה, אפוא, פיצויים בסך 2,175,182 ₪.

תמצית פסק דינו של בית המשפט קמא:

8.בית המשפט קמא קיבל, מן הפן העקרוני, את טענותיה של המשיבה באשר להפרת ההסכם ע"י המערערת ולאחר שבחן -ביסודיות- את טענותיהם של הצדדים, את העדויות והראיות שהוצגו בפניו ולאחר שערך ביקור בנכס, קבע:

א.היתר הבניה, עליו סירבה המערערת לחתום, עולה בקנה אחד עם אומד דעת הצדדים כפי שעולה מלשון ההסכם ומהנספח לו.

ב.המערערת ידעה על כוונתה של המשיבה להקים תחנת דלק, וכן היא ידעה והסכימה לפעולות בהן נקטה המשיבה לשם כך.

בהתאמה, דחה בית המשפט קמא את טענתה של המערערת בנוגע לחוסר תום ליבו של בעליה של המשיבה וכן את הטענה שהוא התכוון לבנות ללא היתר בניה או הגיש את תוכנית המתאר לשינוי ייעוד ללא ידיעתה של המערערת.

ג.טענתה של המערערת לפיה בניית התחנה במתכונתה המתוארת בבקשה להיתר

פוגעת בדרכי המעבר והגישה של השוכרים האחרים אל המושכר להם - לא הוכחה.